מלכתחילה, לא הגיוני שמי ששימש חוד החנית של גוש השמאל עד לפני חמש שנים ילבש פתאום את מעטה הנייטרלי מסולם יעקב, בסוגיה הכי נפיצה שעמדה לפנינו במקרה.
בין כל הזבלים שהתעופפו לאוויר מהמדורה, שהתגברו מרגע פרסום התוכנית, נזכרו האובדי עצות בפרט אחד מוכר: הנשיא הזה הוא תפקיד פוליטי.
נכון שהוא לא ישן כבר חודשים, והוא אהוב ואהוב, אבל הוא התחיל את הקריירה המפוארת שלו כיועץ לרבין ופרס, המשיך עם אהוד ברק והגיע לשיא ביחד עם ציפי לבני כשנלחם בנתניהו. כזכור – כרגע הוא פועל כצד, המפלגה, בעניין. זה נכון ששמחה רוטמן העדיף אותו על פני מרים פרץ בבחירות לנשיאות (קציצות מרוקאיות זה לא כוס הכורכום שלך, הא שמחה?), וברית חדשה בין בית הנשיא להרבה אנשי ימין נרקמה סביב המינוי הפוליטי למשרד המדינה – אבל 30 שנות חברות במפלגת העבודה לא חוסמות את נתיבי איילון.
ישאיר את נתניהו מאוחד
“צריך פוליטיקה ששמה את האזרחים מעל לכל דבר אחר, מקשיבה להם ומכבדת אותם. פוליטיקה שזוכרת שנבחרי הציבור הם נציגים, עובדי ציבור, ולא אדוניהם”.
יש טעות מובנית בדברים האלה, שהנשיא אמר בכאב לפני הצגת המתווה. הטעות היא שאנחנו – ואני מניח שהכוונה כאן היא לאזרחים – לא צריכים פוליטיקה. וכאשר מוסד הנשיאות מושפע מפוליטיקה, צומח מתוך הפוליטיקה ואולי גם עתיד לחזור אליו יום אחד – מינויו למתווך הארצי עלול להיות נגוע בניגוד עניינים.
ועכשיו זה הזמן לשאול את הימין המאוכזב – לאיזו פשרה בעצם ציפיתם? נראה שהיחידה שהבינה מראש ובאופן מהותי את משחק הפשרה הייתה מרב מיכאלי, שהשיבה בנחישות וללא פשרות: כל עוד נתניהו בשלטון – אין על מה לדבר. היא הבהירה שהנושא אינו הרפורמה, אלא ימין מול שמאל. המסר עבר משמאל: כך מתנהגת מפלגה בטוחה בצדקת דרכה.
ואיזו הודעה נשלחה מימין? הימין נלחץ מהמחאה, ורגשות האשמה, אחריות המדינה וחשש אמיתי ממלחמת אחים שטפו עם הזמן. אם הרפורמה נחוצה ברמה שלא מאפשרת התנהלות משפטית תקינה במדינה במשך 30 שנה – איזה מסר מעביר הימין ברגע שהשמאל נכנס להתקף זעם, הוא נלחץ ומפרסם הצהרות דעה בעד פשרה ? איזה מתווך יאמין לצד הנכון אם הוא זה שיזם את המשבר, אבל הוא גם הראשון שיורד על ארבע ומדבר על פשרה? לא כך מתנהג נפגע.
יבנה עולם של חסד
בסרט “השכן שלי אדולף” מנסה ניצול שואה לשקם את עצמו בארגנטינה בשנות ה-60, ושוכר בית מתפורר בקצה כפר קטן ושקט. הבית הנטוש מושכר על ידי גרמני שנראה באופן חשוד כמו היטלר, שמודיע לו על טעות ברישום הטאבו: צריך להזיז את הגדר. הגרמני פולש לחצר היהודי, ורומס את שיח הוורדים השחורים ששתל היהודי לזכרה של אשתו שנרצחה באושוויץ, אותו שיח שנהגה לגדל בפולין לפני המלחמה.
הגרמני מניח את הגדר החדשה בדיוק על הוורדים. היהודי צועק ובוכה, מוותר על השטח, בתנאי שהשיח ימשיך לחיות, גם אם בחצר של השכן. אבל הגרמני ואשתו, שמתגלה כפושע נאצי אמיתי, לא מקשיבים לצרחותיו של היהודי ומזמנים אותו למשפט בבית העירייה.
היהודי, בטוח בחפותו, מציע לשופט פשרה ומספר על משפטו של שלמה: כיצד ילדו שתי אמהות שני תינוקות, בבוקר גילו שאחד מת, וכשהמלך הציע לחתוך את הילד לשניים ורק אחד מהם נכנע – האם האמיתית התגלתה.
היהודי בטוח שהנמשל ברור, אבל השופט הארגנטינאי מבין דברים אחרת משלמה המלך: הסכמת להתפשר, הוא אומר. סימן שהארץ הזו לא באמת שלך. החצר עם שיח הוורדים לזכרה של האישה היפה שנרצחה באושוויץ עוברת רשמית לרשות הזוג הגרמני.
נכון, בעולם הפנטזיה היהודי אוהבים את האנשים האדיבים האלה. אבל “כך עשו זאת חכמינו”, ממש כמו פרשת סאלח שבתי, זה לא מקום מגורים.
האם טעינו נתקן את זה! אם מצאת שגיאה במאמר, נודה לך אם תשתף אותה איתנו
