אם אתה רואה אותי עצוב, זה בגלל שמשהו נפל, שיא חדש. פוליטיזציה של בריאות הנפש. פוליטיזציה אסורה על חשבון בריאותם הנפשית של אזרחי המדינה בכלל ושל מתמודדי נפש בפרט. “לא אאפשר זאת, כי השיקולים של דת, לאומיות, גזע, מדיניות מפלגתית או מעמד חברתי יעמדו בין החובות שלי לבין המטופל שלי”. כל רופא מכיר את הטקסט הזה, או לפחות צריך לדעת. דברים אלו נלקחו משבועת הרופאים, טקסט חשוב והכרחי שנועד להוות כלל ברזל לטיפול באלו המתקשים לקבל מזור למחלתם. בשבועות האחרונים הסתובבתי עם כאבים גדולים, הבטן שלי מתהפכת ומרגישה בחילה. זה לא סוד ובטח שמתם לב שעולם בריאות הנפש קרוב ללבי. אני חלק מהעולם הזה די הרבה זמן, למעשה, שנים רבות לפני שנכנסתי לזירה הפוליטית. נלחם בסטיגמה, העלאת מודעות. זכיתי לתואר ראשון ואני מצליח לקדם תהליכים, לטפל בנפגעים, להעביר חוקים ולהשיג תקציבים (כלום לא מספיק, ובכל זאת) – והכל, הכל, למען מערכת טובה יותר שפועלת למען בריאות הנפש של האזרחים. של מדינת ישראל. מכרי מכל עבר יעידו שאני לא רואה ימין ושמאל, יהודי או ערבי, חרדי, דתי או חילוני, עולה חדש או ותיק, מה שחשוב באמת הוא טובתו של האדם הזועק לעזרה. אני לא רואה מאיפה הוא בא, זה לא רלוונטי בכלל. יועץ התקשורת שלי כועס עליי. “יש עוד עניינים חוץ מבריאות “הנפש”, הוא אומר, “נכון”, אני עונה לו, ואני כן עובד בלא מעט תחומים אחרים, אבל לעולם לא אעזוב או אזניח את בריאות הנפש. העבודה היא מאוד ו לצערי זה לא נושא מגניב, מהנה או משמח ואין מי שיעזור לכן, גם דברים אחרים חשובים ומקבלים ביטוי, אבל בזמן הזה רוב האנרגיה שלי מוקדשת לתחום הזה. אני מתנצל שוב היועצים שלי לדורותיהם. לכן, לאור היכרותי העמוקה ורב השנים עם המערכת כולה, אני בהלם, כואב ומבועת. התלבטתי רבות אם לכתוב את הדברים הללו, אבל אני לא יכול לשתוק עוד בפנים של לחץ המטופלים – ע”י אלו האמונים על בריאותם. בשבועות האחרונים זה התחיל וצבר תאוצה, איגודים מקצועיים שונים העוסקים באות הנפש, פרסמו את דעתם לגבי הרפורמה המשפטית. בבדיקה שערכתי , לא כל חברי האיגודים האלה ראו עין ט o עין עם הפרסומים ואפילו להיפך, התנגד להם. פעם קראו פסיכולוגים ופעם פסיכיאטרים הצטרפו לחגיגה. עם חלוק הרופא על גופם, הם הביעו עמדה פוליטית נגד הרפורמה. כל עוד היה קטן, רק מכתב להצטרף למגמה ולמחאה, שתקתי וכאב לי בלב, בתקווה שהם יתעשתו והסערה תעבור. “זה רק קומץ,” אמרתי לעצמי. נכון, זה גס רוח שהם מדברים בשם כל מערכת בריאות הנפש, בשם כל הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים, אבל נשמתי עמוק והמשכתי הלאה. בשלב מסוים הם גם הגיעו אלי באופן אישי. הם “ביקשו”, הכתימו ודרשו ספק מאוים, שלא אבוא לכנסים מקצועיים שהם ארגנו, כנסים שהם עצמם הזמינו אותי אליהם והתחרטו עליהם. אני, זו משימת חיי והם מודעים היטב לעבודתי, הורחקתי, כי דעותיי שונות ואינן מתיישבות עם האג’נדה שלהן. נסתום לה את הפה, סתם ככה. גם על זה מיהרתי ולא גרמתי לרעש גדול, שלחתי מכתב תגובה למזמין שהתחרט והמשיך הלאה. אבל, אתמול בערב ראיתי פסיכיאטר בכיר, מתראיין בפריים טיים, ערוץ חדשות מרכזי ומדבר בשם כל הפסיכיאטרים (שוב, זה לא נכון בכלל). הוא אמר שם שהרפורמה תגרום לאשפוזים רבים ותחמיר את מצבם של החולים. באותו רגע הרגשתי שהכוחות שלי אוזלים והידיים שלי כבדות. מה קרה לך, השתגעת? אני שואל את הפסיכיאטר הזה, מי שמך לדבר בשם כל הפסיכיאטרים? מי אתה שתביע עמדה כל כך שנויה במחלוקת, לא כאדם פרטי (וזו זכותך כמובן) אלא בשם הפסיכיאטריה? איך לא חשבת על כל המטופלים שלך, קיימים או פוטנציאליים, על האנשים בקצה שזקוקים לעזרתך? אתה לא חושב שיש ביניהם גם אנשי ימין שרוצים רפורמה? אנשים שזקוקים לעזרתך המקצועית, אך חושבים אחרת ממך לגבי מדיניות הממשלה? איך אמר לי מועמד: “אני רוצה את הרפורמה, זה טוב” והמשיך – “אמרתי לך שאי אפשר לסמוך עליהם, הפסיכיאטרים האלה. אני לא מאמין להם בכלום”. אני, ואחרים כמוני, עובדים קשה כבר שנים כדי להפיג את החששות ממערכת בריאות הנפש, לנרמל את המקצוע, והנה, בהינף ידיים, הורסים אותו פסיכיאטר ואותה חבורת חותמי מכתבים חסרי אחריות. הכל. למה שחצי מהאנשים, אם לא יותר, יאמינו להם אחרי שהם נקטו צד בוויכוח פוליטי? האם הם באמת לא מבינים שהם חרגו מחובתם כשהכניסו פוליטיקה ומחלוקות לקודש הקודשים של עולם הרפואה? האם הם באמת לא מבינים שככה הם תייגו את עצמם כשדיברו בשם המקצוע שעליו נשבעו להגן ולהרחיק מכל מה שאינו יחסי רופא-מטופל? אני קורא את העצומה שעליה חתומים מנהלי מחלקות פסיכיאטריות ונדהם. לטענתם אין גוף בישראל שיודע יותר מהם את ההשלכות של משברים שונים על היציבות הנפשית של אנשים. שהם עדיין מתמודדים עם ההשלכות הנפשיות של מגיפת הקורונה. אז למה, למען השם, אתם מעצימים את הקרע? מערבבים מגדר שהוא לא מגדר, מוחים ומוסיפים עוד שמן למדורה בשם הפסיכיאטריה? כאנשים פרטיים, עשו מה שאתם רואים לנכון. תמחו כמה שתרצו, תמחו, תצעקו, אני אפילו מעריכה את זה ומעודדת מחאה אכפתית ומכבדת. אבל, למה אתה מערב את המקצוע שלך בתחום הפוליטי והפוליטי? למה להכליל ולערב את הפסיכיאטריה ולהעמיק את חוסר היציבות? במשך שנים רבות, רבים מחבריי ואני פועלים ללא לאות להפחתת סטיגמות, נרמול והסרת חסמים שיאפשרו לציבור להאמין ולגשת לטיפול במערכת בריאות הנפש. העבודה הרבה הזו, ותאמינו לי, שעות השינה המעטות שלנו יעידו, היא קשה וסיזיפית ולא מתגמלת בכלל. כעת היא יורדת לטמיון בשל הפוליטיזציה שמכניסות מפלגות חסרות אחריות לעולם הטיפול. הרי ברור לכל בעל הבנה שכמו האנשים עצמם, כך גם לפחות מחצית מציבור החולים, מאמין ברפורמה ומבקש אותה. למה לערב אותו, למה לזהם את התחום הטהור הזה. יתר על כן, לא ראיתי אותך מדבר ובוודאי לא מפגין על כאב העקירה שחווים עשרות אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים בהתנתקות. איפה היית אז לא ראיתי שאתה מתעניין במצבם הנפשי של אלה ואלפי אחרים שהתנגדו להתנתקות, מצב נפשי שכן הידרדר ורבים יעידו על כך בעצמם. איפה היית? אז למה שתקת? לא שמעתי אותך מגן ומגן על כל מי שחש וחש שבית המשפט העליון לא סופר או מגן עליהם, לא את תושבי דרום תל אביב ולא את תושבי עוטף עזה. לא שמעתי את ההזדהות שלך עם החרדים, שנרדפים. הצביעות למרבה הצער רועמת, הכאב זועק לשמיים. אני קורא לכם לשקול מחדש ולהפסיק להתערב כארגון או מגזר בנושאים שנויים במחלוקת. אל תמחק שנים של הישגים במחאה פוליטית, אל תבחר צד, תשאיר את עולם בריאות הנפש מחוץ לדיון על יתרונות וחסרונות. זכור את השבועה שנשבעת, אל תהרוג את הנשמות של מי שזקוק לעזרתך.
