חשבתי על הפסים השחורים על הכביש, כשראיתי את קבוצת המוחות על הגבעה. היקום לא עוסק באיזון, אבל הרוח האנושית כן. כמה אנשים שרפו את עמודי החשמל? כמה עשרות. כמה עמדו על הגבעה? כמה עשרות. כמה יזכרו ויזכירו לחברה הבדואית את אירועי שומר החומות? די הרבה. כמה יזכרו את מחאת הבדואים בח’ורה? לא מעט הצלחתי להעביר ידיעה קטנה לעיתון, זה גם משהו.
אפשר היה לעשות מזה צחוק בהתחלה, שליש מהבדווים, והשאר תושבי הקבע של ההפגנות, אבל ככל שחלף הזמן הצטרפו לשיחה עוד ועוד בדואים ואמרו, אין לנו עוד מדינה, וזו המדינה שלנו, והבנו שגם המחאה שלנו זהה. אבל זה לא היה פשוט.
“בעבר לא הרגשנו דמוקרטיה, עד 1967 היינו בשלטון צבאי כאזרחי המדינה. אחרי זה המדינה אמרה שאנחנו “לא מוכרים” מה זה אומר להיות לא מוכרים? האם יש דבר כזה בעולם ש מדינה לא מכירה ביישובים שלה? באנשים שחיים בה? ועדיין היום אנו רואים זאת כחובתנו להצטרף למאבק. כי דיקטטורה זה רע מאוד, אנחנו מכירים דיקטטורות מסביבנו, זו לא דרך טובה לחיות”, אומר חוסיין אלראפיה, לשעבר ראש מועצת הכפרים הלא ידועים.
הרוחות על הגבעה מתגברות, יותר ויותר בדואים באים לראות, יש שואלים מה זה, ומסתכלים מהצד. שלושה רועי צאן נותנים לכבשים לאכול את העשב על הגבעה, ובינתיים מביטים במחאה הגוברת. “החבורה שהשתלטה על המדינה הזו היא כנופיה גזענית שמפרידה בינינו ומפרידה בינינו. ביבי וחבר של עמו, לוין, רוטמן בן גביר והסמרטוט, סליחה סמוטריץ’…”, ד”ר חליל אל. אוגבי, יש תזמון קומי. הקהל צוחק. אבל ההמשך פחות משעשע: “היהודים צריכים להיות מודאגים, אבל אני מאשים גם את הערבים שלא הגיעו לקלפי, הם הפילו את שתי המפלגות, בל”ד ומרצ, ובמקום זה העלו את החבורה הזאת, ואני מתבייש שהערבים לא באים ואני קורא לכל אחיי הערבים לבוא…להצטרף”.
ישוב אינטלקטואלי הורה, 25 אלף תושבים, יותר מ-4,000 אקדמאים. רופא ועוד רופא ועוד רופא שייח’ עולים לדבר. כולם שולטים בעברית, כולם מבינים “ישראלית”. “חוקי מדינת ישראל לא חלים עלינו, חוק קורת גג? למה יש לנו קורת גג? חוק חינוך חינם? למה יש לנו חינוך? לנו הבדואים הכל זה אוויר. אתם היהודים בני מזל, יש לכם דמוקרטיה, וזה מזל ועכשיו אנחנו גם רוצים להשתתף במזל הזה אומר השייח חסן אבו עליאן.
בינתיים הכביש ממשיך להיקרע בין הצדדים. מכוניות שחלפו במקום צפרו בקרניים ארוכות לאות מחאה, או שלושה צפצופים של תמיכה. כלי רכב בדואים שנכנסים לכיכר מאטים ומסתכלים, מנסים להבין לאן נושבות הרוחות. ד”ר מאזן אבו סים עלה לחתום על האירוע. “כבדואים, לא היינו חלק מהדמוקרטיה, אף פעם לא הרגשנו את זה, אנחנו, בעצם, גם היום תחת שלטון צבאי. בגלל זה הבדואים לא מוחים, הם אומרים ‘עזוב אותי עם המעט שיש לי, אני’ אני אסתדר, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה. אנחנו כאן כי אנחנו דורשים את הזכויות הבסיסיות כמו כל אזרח במדינת ישראל, כי יש לנו אותו כאב כמוך”.
אחד המארגנים מזמין את כולם להפגנה בבאר שבע. רגע לפני שהם מתפזרים, אחת המשתתפות לוקחת את המיקרופון ומשתפת שיש לה חלום לעשות את הופעת השפחה בתור ילדה, אבל הפעם עם נשים בדואיות. כמה נערים בדואים מאחוריי מצחקקים. למרות הכל, הורה נמצאת עדיין כמה קילומטרים מזרחית לבאר שבע.
האם טעינו נתקן את זה! אם מצאת שגיאה במאמר, נשמח אם תשתף אותה איתנו
