תפסיקו לאיים: לא תפרוץ מלחמת אחים

1. אדוני הנשיא, יש לנו רעיון. במאה השנים האחרונות עברה החברה היהודית משברים גדולים יותר מהוויכוח הסוער על השינויים במערכת המשפט. לא פעם הלכנו על הקצה עד תום נקמת דם, ובכל זאת, בגרות ושיפוטיות ניצחו, ומלחמת אחים לא פרצה. זכור את האמירה הברורה של סבא שלך, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג צצ”ל, שבתחילת שנות הארבעים אמר שנביאינו מנבאים רק שני הרס, ולכן לא יהיה חורבן שלישי. הדיון הציבורי כנראה גרם לך להשאיר מתווה הרבה יותר טוב שדיברת עליו לא מזמן (מתווה הדקנים, שעליו הסכימו הרוב המוחלט על ידי נציגי בקואליציה), וללכת למכון הישראלי לדמוקרטיה חד-צדדית. שעמדתו הקיצונית מחייבת למעשה את שליטת בית המשפט בכנסת ובממשלה, ומנציחה את המצב שבו הציבור משחק “אני חושב” בבחירות, כי מי שקובע בפועל את כיוון המדינה וערכיה אינם נבחרי הציבור שלנו אלא השופטים. אפילו שופט יחיד יכול לפסול חוק שהצביעו עליו 120 חברי כנסת, נציגי הריבון, העם. כי מי אנחנו, מיליוני אזרחים שהסמיכו את נבחרי הציבור שלנו לדון ולחוקק עבורנו, מול שופט גאון עולמי שיושב ליד השכינה, שמוצא את החוק בלתי סביר. ואתה יודע את זה, אדוני הנשיא: בבחירות האחרונות הצביעו מצביעי הקואליציה בעד החופש הבסיסי שלהם להשפיע על עתידה של המדינה הטובה באמצעות הפתק הקטן שהכניסו לקלפי. זו הכבשה הקשה שנשדדה. אם לא נתקן את הביזיון הזה, זה אומר להנציח מצב של עבדות אזרחית, ובאמת “לא גייסו אותנו בשוט כמו הרבה עבדים.. הרצון שלנו הוא להיות חופשיים לנצח…” בתור החולם יאיר אמר ה-14. 2. בתקופת סזון נמסרו אחים לנשק לידי הבריטים, וכשקמה המדינה התרגשנו מפרשת אלטלנה. מנחם בגין התבטא בחריפות נגד בן-גוריון אך ציווה: “לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בזמן שהאויב בשער”. גם הוויכוח האלים בתחילת שנות החמישים על קבלת פיצויים מגרמניה היה נפיץ, אך מלחמת אזרחים לא פרצה. בתקופת הסכמי אוסלו, הוויכוחים הציתו את הרחובות ויהודי אחד עשה מעשה נורא ואיום וירה למוות ברבי יצחק רבין ז”ל. אף על פי כן, מלחמת אזרחים לא פרצה. וכשהממשלה החליטה לפנות את רצועת עזה מיהודה, שוב נקרענו. חלוצים ישרים הוצגו כאיום על המדינה ותדמיתם הוכתמה. בתים נהרסו, ההרוגים הוצאו מקברם והרחובות נשרפו בהפגנות, אך מלחמת אחים לא פרצה. 3. אנחנו עם עתיק יומין. הדבק שמחבר בינינו, הגורל המשותף וההיסטוריה הארוכה שעברנו יחד חזקים הרבה יותר מההבדלים שמפרידים בינינו. רגע לפני מותו, משה מורה לנו ללמוד מההיסטוריה, במיוחד ברגעי משבר קשים: “זכור את ימי העולם, בין שנות דור ודור, שאל את אביך וסבך את זקניך – ויגידו. אתה.” לא בכדי המסורת והמנהגים היהודיים הכרחיים לזכור את העבר וללמוד ממנו להווה. בזמן המרד הגדול החליט אספסיאנוס, שדאג לירושלים, לחזור לרומא ולהשתלט על השלטון. שלושה קיסרים לפניו מתו תוך פחות משנה. הנצורים קיבלו הזדמנות להתכונן למלחמה, אך היו עסוקים במלחמת אזרחים. כשהגיע טיטוס לירושלים בערב פסח בשנת 70, הייתה החברה היהודית מפורקת, רעבה ואמצעי הגנה מועטים. המורדים נלחמו בגבורה עילאית, אך זה לא הספיק והבית נהרס. אנו זוכרים זאת ולכן לא תפרוץ מלחמת אזרחים. הבעיה היא שגם האויבים שלנו זוכרים. הדיבור המופקר בזכות הסירוב והפילוג והאיום במלחמת אחים, הוכיחו לאויבינו בדמיונם את התזה של קורי העכביש של נסראללה. לכן החוצפה הגדולה לבצע פיגוע דמים אדיר, שאנו שמחים, סוכלה, הודות לאלוהים ולכוחות הביטחון. אבל לפני כמה חודשים התבשרנו שהעברת השטח הימי הישראלי לשליטת לבנון, ולמעשה לשליטת חיזבאללה, תחזק את ביטחוננו ותפחית את המוטיבציה של חיזבאללה להילחם בנו. ראש הממשלה לפיד אף ביטל את הדיון בפרלמנט ומערכת המשפט עמדה במקום להעביר את ההסכם הבעייתי, כי שמעו זמני שלום. כעת, לנוכח הנאומים המדהימים של בכירים לשעבר שהמרידו את כוחות הביטחון לא כדי להקשיב לממשלה אלא לבית המשפט, האויבים שלנו הריחו דם. המתווה הזה, אדוני הנשיא, מוסיף שמן למדורה. 4. מתווה הפשרה האפשרי שעל הקואליציה לאמץ כבסיס לדיון – גם בהיעדר מנהיגות אמיצה באופוזיציה – הוא “מתווה הדיקן” שהנשיא הרצוג מכיר היטב. רובו היה מקובל על מנהיגיו. מצד אחד הצעות הממשלה, ומצד שני החוק מתווה המכון לדמוקרטיה יסודית ובלתי מתפשרת שהציע הנשיא. באמצע אפשר להציב את מתווה הדיקן כפתרון אפשרי ויש בו מושיע. אולם הקריאה לפשרה אינה קריאה לפירוק הרפורמה. יש רוב עצום של העם – כולל חלקים מהאופוזיציה – שתומכים בשינויים במערכת המשפט ובהחזרת האיזון בין הרשויות הם מדברים על ריסון הכנסת, ושוכחים לשאול: מי ירסן את השופטים מעודף כוח שהם קיבלו? המפגינים הם חרדים למען דמוקרטיה, אבל מה מבטיח את הזהות היהודית של המדינה? בעניין זה אין אנו סומכים על בג”ץ הנוכחי שיעשה זאת. דמוקרטיה היא שלטון העם. מול הרצון המוצדק להגן על זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב, ביטאו פסיקות בג”ץ תהליך הפוך: עריצות המיעוט. 5. מיום ההכרזה על הרפורמה במערכת המשפט, קראו ראשי הקואליציה לשיחות עם יריביהם באופוזיציה. לשווא. לשם כך דרושה באופוזיציה מנהיגות בעלת משקל אינטלקטואלי עם פרספקטיבה היסטורית ראויה באופוזיציה כדי להבין את גודל השעה ולעמוד מול מבערי הרפת, הקוראים להתפרעויות אזרחיות ולחוסר ציות, מבקשים לפגוע במשק הישראלי ולשכנע. אומות העולם לבוא ולהתערב במחלוקת הפנימית שבתוכנו. סירוב האופוזיציה לדבר על פשרה קשור לסירוב פסיכו- היסטורי שבו הרוויזיוניסטים והליכוד, הציונים הדתיים והחרדים, חיפשו לגיטימציה למעשיהם ושלטונם אצל מפא”י ההיסטורית ושלוחותיה. צאצאיו של האוונגרד הסוציאליסטי מתחילת המאה ה-20. המפגינים מאמינים כי בהיעדר לגיטימציה מצידם, ברגע האמת, מפלגות הקואליציה יאבדו את ביטחונן ויעצרו את החקיקה. ובכן, נראה כי קם דור חדש שמבין שהלגיטימיות של מעשיו מגיעה מהאנשים שבחרו בו ולא מאולפני החדשות או היכלי האקדמיה והמשפטים. מסיבה זו, החקיקה תימשך כי חיוני להחזיר את החופש הדמוקרטי לציבור גדול על ידי יצירת איזון נכון בין רשויות השלטון. עברנו משברים קשים מזה, וגבולות המחאה לא נפרצו. זה יקרה גם עכשיו. הדבק שמאחד אותנו עמוקות גדול מהמחלוקות העקובות מדם. לא תהיה מלחמה אחים, הטור פורסם השבוע בישראל-ישראל היום